ראש השנה

ראש השנה

מחר בערב כולן יתאפרו ויתלבשו.
ילבישו את הילדים,
ויחכו לבעל שיחזור מבית הכנסת.
כולם יערכו שולחן ויגישו אליו מאכלי מלכים.
אח"כ ילכו כולם לישון.
הילדים יעשו קצת בלאגן,
אבל העייפות תכריע בסוף.
והיי, לישון רק על הגב-
כדי שהאיפור לא יהרס..
מה, הרי מחר הולכים כולם לבית הכנסת.
ואיך יראו אותי ככה כולם בלי איפור??
יראו את כתם הלידה הקטן שאני תמיד מטשטשת,
ואת עיגולי העייפות תחת העיניים,
את העיניים השקועות והחיוורות,
והשפתיים הסדוקות..
אבוי לי, איזה בושות.
ומה עם בעלי?
שיסתכל עלי פתאום כשאגיע לקראת 10 כזה-
לתקיעות.
עם הילדים מתוקתקים בבגדי חג יפים.
והפאה קצת פרועה, ואני קצת מזיעה,
קצת מותשת מהאירגון ומההלבשה.
ובסוף הרי ממש לא ישנתי רק על הגב.
אז האיפור בעיניים נמרח-
ועכשיו השקיות השחורות תחתיהן בולטות אפילו יותר.
והתקלף לו האודם העמיד של ה24 שעות-
ועכשיו רואים כמה השפתיים שלי סדוקות.
והמייקאפ נזל לו מהחום
ויצר כתמים וצללים על הפנים.
כאילו שגם ככה אינלי מספיק נמשים..
ומה, הוא וכולם יראו אותי כך?
חשופה.
ככה כולי?
ממש כמו ללכת עם חצי מהבגדים או בלי.
איזה בושות..
ואיך זה איני מתביישת מזה שיושב לו ממש כאן
קצת מעליי, ומאלו שיושבים כאן לידי אני כן?
מזה שיושב היום ופותח ספרים
ורושם, רושם את כולם..
חלק כאן וחלק שם,
לחיים שכאלו
או לחיים אחרים.
הו כאן האיפורים כבר לא עוזרים.
כאן כמה שננסה להסתיר יותר,
כך נהיה יותר שקופים.
יותר 'פגיעים'.
איפושהו, פשוט צריך לעצור.
ולהגיד "חטאתי, עוויתי, פשעתי
אבא, סלח לי."
והוא תמיד סולח,
אז בשביל מה צריך להתאפר?
ואז יגיע הרגע ההוא של השופר,
היום הרת עולם
היום יעמיד למשפט כל יצורי עולמים..
ויחלחל קצת פחד בלב ובעיניים,
וירדו דמעות כמים.
והאיפור במילא ימרח כשנבכה.
וכל שנה אותו סיפור-
אני אחליט שזהו,
בשנה הבאה אני לא מתאפרת ויהי מה!
וכל שנה מחדש אני צריכה אותו בכ"ז
שקצת יסתיר,
שקצת יכסה..
וכדי שיצבע לי את הדמעות השקופות שלי בשחור
כשאבכה.
ערב ראש השנה

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *