"...ואז קול קטן קורא לי מהסלון - ''אמא, תגידי, מה נראה לך? את לא בחופשה! אני גם רוצה קורונפלקס. עם חלב בבקשה, תודה''... ותוך כדי שאני מכינה לה קורונפלקס עם חלב שוב נוחתת ההכרה, אפילו שזה חצי מתוך שינה - אמאל'ה, אני אמא! ותאמינו לי, זה מאושר ומפחיד כל פעם מחדש."

"...הילדים שלנו, אלו שנעשה בשבילם הכל. אלו שנוריד בשבילם את הירח אם רק יבקשו. ואז נגלה איתם בשיחה קטנה של הקשבה, שלא היינו צריכים לטפס כל כך רחוק. כי כל מה שהם בכלל רצו היו העננים, שנראו להם כמו מרבדי צמר גפן מתוק."

"...ורק לפעמים, אם נסתכל ממש עמוק פנימה, נראה שם בפינה את הנפש שלנו יושבת מכורבלת עם נפש אחרת בכפה. ונבין שזה לא הלב שלנו שדורש לשלמות, למגע רגשי, לשינוי תמידי, לקבלה, למנוחה. זו הנפש. ויש אנשים שמצליחים למרות כל החומות והמחסומים שלפניה גם לראות אותה על כל יתרונותיה..."

"...מתים מעייפות רוב הזמן, תשושים מהחיים. מקטרים לא מעט, לפעמים אפילו עצובים. האם אנחנו מאושרים? הרי תמיד אנחנו רק מחכים לזה שהילדים קצת יגדלו ונוכל סופסוף לשבת קצת לנוח. נזרק איזה חודש על החוף בקופנגן ונהנה מחיים נטולי דאגות, נהיה מאושרים. הרי עכשיו אנחנו פשוט נורא סובלים..."

"...לפעמים ברגעי ייאוש אני מוצאת איזו פינה פנויה בבית, יושבת ופשוט מחכה. שמישהו יבוא ויגיד לי ''הכל בסדר, שבי''. ירים את הטישו מהפינה במסדרון, ישאב את הבמבה המרוסקת מהרצפה. ישטוף פה קצת כלים ועל הדרך שגם יחליף מצעים. יכין לי איזו ארוחה מפנקת, שיציע לי איזו כוס שתייה. שייתן לי לישון קצת באמצע היום. סתם ככה, כי ככה בא. ואני מחכה ומחכה..."